רשלנות רפואית באבחון

• אבחון שגוי אשר ניתן לאחר קבלת דיווח מהמטופל אודות הסימפטומים והכאבים מהם הוא סובל. במקרים כאלה, ללא בדיקה יסודית, הרופא עלול להגיע למסקנה שגויה שעלולה להוביל לטיפול שגוי או אי טיפול.
• מסקנות לא נכונות שעלו בבדיקה הראשונית של רופא המשפחה, מה שהוביל להמשך אבחון וטיפולים לא מתאימים בהתבסס על הטעות הראשונית.
• אי ביצוע בדיקות מקיפות והקלת ראש בסימפטומים ובממצאים הראשוניים. לדוגמא, מטופל שסובל מכאבים ומקבל טיפול מסוים, אך בדיקות מקיפות יותר כמו בדיקת MRI יכולות לתת מבט נרחב יותר על הבעיה ממנה הוא סובל, אבחנה אשר יכולה למנוע בזמן נזק למטופל. לעיתים אי ההפניה יכולה להיות קשורה ברצון של המוסד המטפל לחסוך בעלויות הבדיקות היקרות או לשם הקלת עומס בביצוע בדיקות נדרשות להן יש תורי ענק ועומס.

לא כל טעות אבחנתית רפואית נכנסת תחת הקטגוריה של רשלנות רפואית שמצדיקה תביעה משפטית וקבלת פיצויים. הקביעה אם מדובר ברשלנות או לא מתבססת לאחר בחינה מדוקדקת של המקרה הספציפי ובירור אם הטעות הינה בגדר הסביר או לא ואם הרופא ביצע את הפרקטיקות הרפואיות הנדרשות – אם זה בדיקה יסודית של רקע המטופל, שלילה של מחלות מסוימות, הפניה לביצוע בדיקות מתאימות ועוד.

על הרופא המפנה לבצע מעקב אחר תוצאות בדיקות שונות של המטופל (דם, צילומים, ביופסיה ועוד) של המטופל, בייחוד כאשר מדובר בבדיקות בעלות משקל גבוהה על בריאותו של המטופל.

לא כל איחור באבחון מהווה רשלנות רפואית. תיתכן עילה להגשת רשלנות רפואית במקרים בהם הרופא לא ביצע בדיקות מתאימות בזמן ובהתאם לתלונות של המטופל ובעקבות זאת נגרמו נזקים רפואיים למטופל.